למרות שפיצה, לזניה ושאר מאכלים איטלקיים עשו כבר מזמן עלייה לארץ, הטייטל נשאר. והאמת היא, שהמוח הישראלי כבר הספיק להפיק לא מעט מתכונים חדשים וגרסאות מפתיעות למטבח האיטלקי, ויש לציין שהוא עושה זאת בטוב טעם. אספנו עבורכם מתכונים קלאסיים וחדשניים שעושים כבוד למנות הכי פופולריות באיטליה. 

עוגת השכבות האיטלקית: לזניה 

לזניה חלבית היא חלום של אנשים רבים בכל העולם, גם אם הם מעולם לא ביקרו בארץ המגף. שכבות של דפי פסטה, ירקות, רוטב עשיר וגבינות שמנות- מה צריך יותר מזה? פרוסה אחת יכולה להשביע גם אדם רעב, אך ממש לא צריך להיות רעבים כדי להתענג על עוד חתיכה ועוד חתיכה. ואם אתם אנשים שאוהבים לחדש ולגוון מתכונים ישנים- אל ייאוש! את המנה הזו אפשר לרענן במגוון צורות, אחת מהן היא באמצעות הרוטב.  

רוטב סודי 

מעבר לכך שטחינת הרוטב בבלנדר מוט יכולה להיות דרך מעולה וסודית "להחביא" ברוטב ירקות שהילדים מסרבים לאכול בצורתם הגולמית, ירקות מסוימים מעניקים ללזניה עומק טעמים מרגש, בלתי נראה אבל לגמרי נוכח. כך למשל, הוספה של ארטישוק ירושלמי יכול לתת קיק חמאתי בטעם ובמרקם.  

במקום שכבות מסודרות: בלגן 

דרך אחרת לגוון את פשטידת הפסטה המפוארת הזו היא להוציא אותה מהקווים ולהציע לה פרשנות חדשה: במקום שכבות מסודרות, בשלו חצי בישול כל מיני סוגי פסטה, בצורות ובצבעים שונים וערבבו אותם עם כל מיני סוגי גבינות, רכות וקשות כאחד. לבסוף, אחדו את הפסטה והגבינות בחסותו של רוטב מעגבניות טריות והכניסו לאפייה של 30-40 דקות בחום של 170 מעלות. הבלגן הלוהט שייצא בצד השני של התנור אולי לא ייראה כמו הלזניה הקלסית, אבל הוא תמיד יוכל לספר מי הייתה ההשראה שלו.  

הירקות במרכז הבמה 

דרך אחרת להחזיר עטרה ליושנה הולכת בכיוון ההפוך מאיחוד המרכיבים, והיא הפרדה לפרוסות-פרוסות של ירקות. כאן נדרשת הכנה מסוימת מראש, אך שזה לא ירתיע אתכם: בסך הקל יש להכין פרוסות חציל, קישוא, ופלפל אדום, לצפות אותן במעט שמן זית ומלח גס ולשלוח לאפייה של 45 דקות לערך בתנור שחומם מראש ל180 מעלות. את הפרוסות השמיימיות האלה הניחו אחת על גבי השנייה, ושלבו האמצע את דפי הפסטה והגבינה. 

המלכה העגולה: פיצה 

למרות שלא מצאנו מתכון לפיצה שעובר מדור לדור, אנחנו יודעים: פיצה נפוליטנית אמיתית כוללת שלושה מרכיבים באיכות הגבוהה ביותר: בצק טוב, רוטב טרי וגבינה איכותית. על יותר מזה נאמר, כל המוסיף גורע. ועדיין, עם כל הכבוד לאיטליה, פה זה לא אירופה- והבשלן הישראלי לא מפסיק לקרוא תיגר על קלסיקות. אך בכל צורה שלא תבחרו לגוון את המנה הכי מפורסמת בעולם, העקרונות נשמרים וחשוב לשמור על איכות המרכיבים של כל אלמנט (הצורה באמת פחות חשובה).  

הבצק 

הבצק מושפע מאוד ממשך ההתפחה ומאופן האפייה. לאחר שהכנתם בצק מקמח, שמרים, סוכר מלח, שמן וביצים, תנו לנו לנוח לילה (ואם חמים בבית, תנו לו לעשות את זה במקרר). לאחר מכן חלקו אותו לכדורים שווים והתפיחו אותם שעתיים נוספות. ואז, רק לאחר שהרוטב קריר ומוכן לעבודה על השיש, גשו לפתיחה של כל כדור, למריחת הרוטב ולפיזור הגבינה. אפייה בחום לוהט בטאבון תעשה לו רק טוב (דקה וחצי שתיים בחום של 500 מעלות), אך אם אין ברירה- גם אפייה על תבנית לוהטת והפוכה בתנור הביתי תעשה את העבודה.  

הרוטב 

הבסיס של הרוטב הקלסי הוא עגבניות בשלות טריות, שמן זית, שום ומלח-פלפל. כדי לגוון את הרוטב תוכלו להשתמש בעגבניות מגי, להן טעם עשיר, מתוק ומרוכז יותר, או בעגבניות שרי בצבעי אדום כתום וצהוב, שיעניקו לרוטב צבעוניות שובבה וטעם מרענן. כמו כן, אפשר לטחון קודם את כל העגבניות לרסק טרי ורק אז לבשל אותו עד למידה הרצויה. תוכלו לטחון בתוכו גם עלי בזיליקום או אורגנו טריים שיכניסו מהאנרגיות הירוקות לתוך הרוטב העוקצני והטעים הזה. מה שחשוב ברוטב, הוא השימוש בחומרים טריים עד כמה שניתן. משם, מה שתעשו כנראה ייצא טעים. 

הגבינה 

באמת אין מה לומר- פתיתי מוצרלה, גבינה צהובה, או גאודה– וזה כל מה שהפיצה שלכם צריכה, ולמעשה, זה כל מה שהסועדים מחכים לו. את הגבינה כדאי להוסיף לאחר שהבצק חצי אפוי, כך שהגבינה תותך אך לא תישרף והבצק ייצא קריספי ולא יבש.